קודה למחשבה (אם תבחרו) שהיא משמעותית בעיניי ואולי אפילו מעצבנת.
רגע לפני שאתם שולחים את הילדים והמתבגרים שלכם לטיפול,
אם אתם רוצים לעזור באופן עמוק ומקיף לילדים שלכם, התמקדו בדבר הראשון שאתם יכולים לשנות וזה את עצמכם.
אמנם לא כל ההתנהגויות של הילדים שלנו מגיעות מהבית ולפעמים התנהגויות כאלו ואחרות גורמות לנו למבוכה ועדיין אחריות היא לא מילה גסה.
הילדים שלנו יביאו התנהגויות מהחברים שלהם, מהמסכים, מדמויות שהם מעריצים, מתוך רצון לבחון גבולות, להתנסות בזהויות שונות כחלק מתהליך בניית הזהות הייחודית שלהם וכן גם ממשברים ומהמזג האישי שלהם.
ועם כל הנאמר, אתם האנשים שהם רואים בהם מודל.
הם לומדים מכם הכי הרבה ולא מהמילים שנאמרות, אלא מההתנהגויות שנראות, מהתחושות שמועברות בחיישנים בלתי נראים.
גם אם זה לא נראה כך עכשיו.
לאורך זמן, את האווירה בבית אתם יוצרים, את הדוגמא האישית אתם נותנים וגם במצבי קושי ומשבר וזה תפקיד מודליסטי ללא תוקף.
זו אחריות גדולה שלעיתים אנחנו לא מקדישים לה את המחשבה הראויה.
אז מי אתם רוצים להיות עבור עצמכם? עבור הילדים שלכם?
נקודה למחשבה…
לירון.
מטפלת. מאמנת. אחרת.
מה בין לשון הרע לשיתוף?
לשון הרע לא מדבר אליי.
סלוגן שכולנו מכירים.
ובכל זאת כולנו חוטאים בו.
אז איך בכל זאת מצמצמים מגע?
מבינים!
ולמה הכוונה?
מעבר לפן המוסרי, כאשר אנחנו משחררים מילים מהפה, אנחנו משחררים אנרגיה.
אנרגיה היא תדר. גל.
לגלי אנרגיה יש חוק כזה, הם עוטפים אותנו וחוזרים חזרה אלינו.
תדר רע שיוצא מאיתנו נכנס חזרה פנימה לתוכנו.
הרעל הזה נספג במערכת שלנו.
אז מה? אסור לנו לומר שום דבר על אף אחד לעולם?
השאלה היא איך…
כשאנחנו מעבירים את הפרטים כמו שהם, מבלי להתחבר אליהם ולקחת עמדה, זה רק דיווח.
כשאנחנו משתפים איך התנהגות או אמירה מסוימת של האחר גרמה לנו להרגיש, זה שיתוף ברגש.
ברגע שנכנס שיפוט, ברגע שנכנסת השלילה כלפי האחר, ברגע הזה, יש מחיר.
ולגבי השיח הפנימי השלילי והשופט ביננו לבין עצמנו.
זה כבר לפוסט אחר…
נקודה למחשבה.
לירון.
מטפלת. מאמנת. אחרת.
