מכה בנפש היא למעשה הרגע בו משהו בנו נשבר, כן לרסיסים.
במשך החיים שלנו אנחנו ספגנו ועוד נספוג מכות על זה אין עוררין.
השאלה היא איך יצאנו מהמכה.
בבוא העת הנכונה לנו, אנו נאסוף את השברים,
נמצא את הכוחות להתמודד,
נמצא את שמטעין אותנו וממלא אותנו בתקווה ויתכן אף שאחרים יעשו זאת עבורנו.
מאותם שברים נוכל בבוא העת, לבחור ולבנות משהו חדש. למלא את הסדקים הכואבים בזהב טהור,
זהב שיכניס חוזק, עוצמה ונצנוץ של אופטימיות.
במקום בו נאספים השברים נוצרת יכולת חדשה,
יכולת התמודדות שאולי לא הייתה בנו קודם.
נקודת מבט חדשה.
האור.
הנקודה הזו, היא אותו מקום שמאפשר לנו להתמודד עם הכאב ולפתח את היכולת החדשה.
היכולת המתפתחת לאור הקושי הזה, היא יכולת שמשככת את הכאב ומאפשרת לשברים להתמלא בזהב של תקווה, כוח ואהבה.
אנחנו צומחים וגדלים מהמכות שאנחנו מקבלים, אז גם ברגעים הכי קשים, אני שמה את המילים הללו על ממש כאן, כדי שנזכור אותם וכן כולנו נזכור את שקרה לנו.
הכאב ירגע עם הזמן, לחלקנו הוא ישאר שם לעד ולצידו היכולת שלנו כבני אדם, תגדל.
לירון.
מטפלת. מאמנת. אחרת.
שבר. בלבול. חמלה.
כולנו חווים תקופה קשה.
חלק מאיתנו חווים את זה על בשרם,
חלק מאיתנו חווים את המצב הכללי.
היום אני רוצה לדבר על המעגל השני, כל אלו שכואבים, עצובים, מפחדים ולחוצים.
אחרי ימי ההלם הראשונים זה לא ממש ברור איך מתנהגים ואיך ממשיכים מכאן.
אם אתם מוצאים את עצמכם ישנים יותר,
או רוצים להשתחרר קצת ולעשות דברים שגרתיים, קטנים או גדולים.
יש רגעים שהרצון להשתחרר ולהרים את הראש, מביא עימו בושה, הרי למה שאני אהיה בסדר כשכל היתר סובלים.
התחושה העיקרית היא בלבול.
אנחנו מוצאים את עצמנו קצרים יותר, המחשבה איטית יותר, מתפזרת לכל עבר.
יום אחד קמים בסדר באופן יחסי ויום אחר עם מצב רוח קודר.
ועם כל הטיפים שרצים מסביב על התנדבות או עשייה או ספורט, אנחנו יכולים למצוא את עצמנו בחוסר חשק מוחלט לעשות משהו. "אין לי כוח לכלום".
חלקנו אף ירגישו שאין לנו זכות להיות עצובים, או לשמוע מוזיקה או לצחוק פה ושם.
ואני רוצה להגיד לכם דבר אחד. אין כאן נכון ולא נכון.
מותר לנו להרגיש מה שאנחנו מרגישים.
לכולם קשה ואם לאחרים קשה יותר זה לא אומר שלנו קל.
היו רכים עם עצמכם, המציאות גם ככה מספיק קשה כמו שהיא.
חיבוק
לירון
