הסדנלר הולך יחף, הפתגם הזה טומן בחובו הרבה יותר ממה שרואים במבט חפוז.
והנה דוגמא שמסבירה אותו בצורה יפה.
אמש ניהלתי שיחה עם אמא של בן נוער שעובר אצלי תהליך, אמא מדהימה, מסורה ואוהבת , מטפלת במקצועה, קולגה מוכשרת למקצוע.
היא התקשרה להתייעץ על איך לנהל סיטואציה מורכבת מול הבן המתבגר שלה, כשהיא חווה מצוקה גדולה ואף תחושת אשמה על כך שהיא כאשת מקצוע כל כך מנוסה ומוצלחת, "נופלת" לטעויות של מתחילים ולא מצליחה לייצר לעצמה את נתיב הפעולה הנכון, המקדם והמאפשר מול בנה.
זה בעצם "הקטע" במשל הסנדלר, במצבים בהם אנחנו מעורבים רגשית, האונה הפרונטלית שאחראית על החשיבה הישרה וההגיונית, יוצאת מתפקוד ובמקומה תופסים את הבמה החלקים האחוריים של המוח, ההישרדותיים, הקדומים, האוטומטיים של תת המודע ואז הדברים מתפתחים למקומות לא מנוהלים ולא צפויים בהם הרגשות מנהלים אותנו.
זה לא שהסנדלר לא משקיע או לא דואג לעצמו, הוא פשוט מעורב רגשית.
זה לא שהילדים שלו ורק שלו לא מוכנים לשמוע ממנו הכוונה ועצה, הוא פשוט מעורב רגשית ולכן המסרים יוצאים עטופים במעורבות הרגשית הזו, כמו גם בנו של הסנדלר שגם הוא בעצמו מעורב רגשית עם מול אביו הסנדלר…
גם אני כמטפלת מקבלת הכוונה במקומות בהם אני מעורבת רגשית וזה מרגיע, מעצים ומאפשר להישען.
אני מזמינה גם אתכם לגלות מעט חמלה כלפי עצמכם, לא משנה באיזה תחום אתם עוסקים ופשוט להישען, לקבל עזרה. כי זה רק מעיד על כמה אתם אוהבים?
